המאמר נוגע בעיקר לחינוך עצמינו, וכן לדרך המומלצת לחינוך מבוגרים בנושאי טכנולוגיה. אחת הגישות בציבור החרדי גורסת שיש להתיר הכל, מתוך טענה שבעוד כעשר שנים הרי כולם יצטרכו בין כה וכה להשתמש בכלים האסורים, ולכן נקדים ונשתמש כבר עכשיו במכשירים הטכנולוגיים השונים, כי המערכה אבודה מראש.

אם לפני כמה שנים המצב אולי היה יכול להיראות כך, אבל השם לא נוטש את עמו, ונכון להיום אנחנו יותר מוגנים מהאסון הזה, בהשוואה למצב שלפני כמה שנים.

העצרת ‘כלל ישראל’ בארצות הברית, ארגון ‘חבר’ בבית שמש, ארגון ‘אשרינו’ הארצי, ועוד שלל ארגונים ופעילויות הסברתיות, העלו את המודעות וחיזקו את הציבור. ישלם ה’ פעלם הטוב מן השמים וזכות הרבים תלויה בהם.

עם זאת, על אף שכוונת כולם רצויה, יש כאלו שמחוסר שימת לב מעוררים את הציבור באופן שאינו ראוי, בדומה לאלו שמעוררים על הצניעות אבל באופן לא צנוע.

אסביר את דברי: יש ספרים שמדברים על נושא הטכנולוגיה שצובעים את הכלים האסורים בצבעים חיים, ומתארים בצורה מגרה עד כמה כיף לאנשים שיש להם את זה, וכמה קשה לא להשתמש בזה, ועד כמה האנשים שמשתמשים בזה מוכנים לשלם עולם ומלואו כדי להתענג בזה. ועל אף שכוונתם רצויה, ועל אף שיש ציבור שכך צריך לדבר אליו, אבל הספרים האלו לא מיועדים לילדים שלנו.

ולכן יש לנו לשבח את ארגון ‘אשרינו’ שהפליא לחזק את הנושא רק באופן חיובי ומכובד – דומה לשיטה שכתבנו בפרק ‘איזהו חברמן’. והם משמשים דוגמה איך מעוררים על נושא מבלי לפגוע בדברים אחרים על הדרך.