שבוע שעבר נפל כטב”ם בתל אביב וכתגובה התקיפו התקפה רצינית וכואבת בתימן על נמל גדול ומרכזי פלוס בארות נפט ובתי זיקוק.

אם נתבונן במצב המלחמתי של מדינת ישראל ניווכח שהמצב לא כל כך מזהיר.

התקפי הכטבמ”ים שבצפון בלי תגובה ממשית הם כבר כמעט בגדר מחדל.

אבל ראש הממשלה לא מתייאש ותיכנן מתקפה רצינית בחזית חדשה שאף אחד לא ציפה.

ניסיתי לעשות חשבון על מה ראש הממשלה לוקח את הקרדיט?

כמה הוא התאמץ בשביל המתקפה?

הוא הרי לא הזיז אצבע במים קרים למען המבצע.

הוא ישב במשרד ושתה קפה ועישן סיגר קובני והמפקדים של הצבא הציגו את התוכנית.

היה שאלה האם לכלול רק את הנמל או גם את הנפט ובתי הזיקוק, וראש הממשלה ממש התאמץ והחליט שהמכה צריכה להיות כואבת.

ובכל זאת כולם מבינים (אני מתכוון לאנשי הרחוב ולא לקוראי המאמר)

שהקרדיט מגיע לו בדין.

אפשר ללמוד מזה שכל אבא בבית צריך לפעמים לשמש כראש ממשלה, לתת את הרוח גבית להכניס את העוז ולשדר אופטימיות, ואנחנו בדרך לניצחון.

לא יאומן עד כמה מילה טובה יכולה לעזור למלחמה לא פחות ממאמץ פיזי משמעותי ואפילו יותר מסיכון חיים ממשי.