אלא מהא ליכא למשמע מינה

הבהרה: הפרק הזה מיועד להסביר את המילים “אלא מהא ליכא למשמע מינה.”

כדי להסביר זאת ניקח דוגמא מ’אלו מציאות’ המוכר יחסית למלמדים.

הפרק כתוב בקיצור יחסית לספר, ומיועד למי שכבר מכיר את הגמרא. הפרק לא עונה לחלוטין על כל השאלות, ומטרתו רק לתת כיוון מחשבה.

באם זה לא דחוף לכם, אתם מוזמנים להמשיך לפרק הבא.

משנה בבא מציעא דף כט:

מצא ספרים: קורא בהן אחד לשלשים יום.

ואם אינו יודע לקרות: גוללן.

אבל לא ילמוד בהן בתחלה, ולא יקרא אחר עמו.

מצא כסות: מנערה אחד לשלשים יום.

ושוטחה, לצרכה. אבל לא לכבודו!

כלי כסף וכלי נחושת: משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן.

כלי זהב וכלי זכוכית: לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול: הרי זה לא יטול.

גמרא שם דף ל.

שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו:

איבעיא להו, לצורכו ולצורכה מאי? תא שמע, שוטחה לצורכה. לצורכה, אין. הא לצורכו ולצורכה, לא. אימא סיפא אבל לא לכבודו. לכבודו הוא דלא, הא לצורכה ולצורכו שפיר דמי? אלא מהא ליכא למשמע מינה.

המשנה אומרת ושוטחה לצורכה אבל לא לכבודו, והגמרא שואלת מה הדין אם שוטחה לצורכה ולצורכו ביחד האם מותר או אסור?

עונה הגמרא שמהמילים ושוטחה לצורכה לומדים שרק לצורכה מותר, אבל אם זה בשיתוף אינטרס נוסף של לצורכה ולצורכו אסור.

ומהמילים אבל לא לכבודו אנו לומדים שרק אם שוטחה לגמרי לכבודו אסור, אבל אם זה גם לצורכה מותר.

ובסוף הגמרא אומרת שאי אפשר לדייק מהמשנה כלום.

זו דוגמה לכך שהרבה פעמים הגמרא מדייקת מהמשנה דברים, ולפעמים הגמרא אומרת שאי אפשר לדייק.

הבעיה שזה משדר חוסר אמינות.

ילד יכול לחשוב לו בלב: מתי שבא להם הם אומרים רישא דוקא סיפא לאו דוקא, לפעמים בא להם להגיד סיפא דוקא ורישא אגב הסיפא, ומתי שבא להם הם אומרים אלא מהא ליכא למשמע מינה, הכל לפי הקריזה.

ודאי שזה לא נכון לחשוב ככה, אבל בכוונה הצגנו את השאלות בצורה בוטה, כדי להכריח אותנו לחשוב האם אנו אכן יודעים את התשובה?

או שאנו פשוט מאמינים לגמרא?

זה בסדר, גם אני מאמין לגמרא, אבל המגיד שיעור שלנו בישיבה, כשרצה להכריח אותנו לחשוב, לימד אותנו שאסור להאמין לגמרא! את הגמרא צריך להבין.

האם אנו מבינים את העניין הזה, שכשהגמרא שואלת שאלות מדיוקים במשנה היא עונה כל פעם סוג תירוץ אחר?

לפני שאנו עונים צריך להציג עוד שאלה שמודחקת לפעמים עמוק בליבו של הילד וחשוב שתהיה לנו תשובה על זה.

השאלה היא: איך אפשר בכלל לדייק מדברי משנה?

אולי המשנה בכלל לא התכוונה למה שהיא אמרה, ולא עלתה על דעתה שיבוא מישהו וידייק בדבריה ויתחיל להוציא הלכות מדיוקי מילים?

בינינו, כמה פעמים אנו אומרים דברים, ולא עולה לנו על הדעת שצריך לדייק בדברינו?

האם ניתן למישהו להקליט את מה שאנו אומרים, ואחר כך לדייק מדברינו הלכות? כנראה שלא.

אז למה אנו עושים את זה למשנה?

התשובה שהמשנה הוא לא סתם דיבורים, אלא כתובה בשפה של חוק. כל מילה מדוקדקת ומדויקת עד הקצה האחרון.

להלן סיפור שאירע קצת אחרי קום המדינה, שממחיש לנו מה זה נקרא שפת חוק:

לפני קום המדינה שלטו פה הבריטים והם הביאו לפה את החוקים מבריטניה. בקום המדינה לא הלכו והמציאו את כל החוקים על רגל אחת, אלא פשוט העתיקו את החוקים הבריטיים, וקבעו אותם כחוקים של מדינת ישראל.

החוק אוסר להביא מוצרים מחוץ לארץ בלי לשלם עליהם מס. העובר על החוק ונתפס צפוי לקנס ולעונשים נוספים כמפורט בחוק.

אדם אחד הביא ממצרים משאיות שלימות עמוסות במוצרים, בלי לשלם עליהם את המס. הוא נתפס ונתבע לדין בבית משפט.

להפתעת כולם בבית המשפט הוא יצא זכאי לגמרי בדין.

הטענה שלו היתה כך: על פי חוק אין שום בעיה להביא ממצרים מוצרים בדרך שהוא הביא, בלי לשלם מס, כי בחוק כתוב : לא יביא אדם מוצרים בין באוויר ובין בים אלא אם כן שילם מס. אבל היבשה לא מוזכרת, ובמקרה שלו היבוא בוצע באמצעות משאיות דרך היבשה.

לשופט לא היתה ברירה אלא לזכות אותו.

מה התברר? בריטניה, שממנה העתיקו את החוק ככתבו וכלשונו, שוכנת על אי, והגישה אליה מתבצעת על ידי אניות או מטוסים. מעתיקי החוק לא שמו לב להתאים את החוק למציאות פה בארץ ישראל.

הסיפור הזה ממחיש לנו את המשמעות של שפת חוק. כל מילה צריכה להיות מדוקדקת ומדויקת.

כמובן שהמשנה שעוסקת בחוקי התורה, כלומר בהלכות התורה שהם בעצם חוקים, דקדקה במילותיה עד אין קץ, הרבה יותר מכותבי החוק במדינת ישראל

ולכן כשהמשנה אומרת ושוטחה לצורכה היא בעצם אומרת: שרק אם שוטחה לצורכה חייב אבל אם זה בשיתוף אינטרס נוסף – גם לכבודו, אסור.

זה לא דיוק סתם, ברור לחלוטין שזה מה שהמשנה אמרה.

וכשכמה מילים אחרי זה המשנה אומרת אבל לא לכבודו, היא אומרת בדיוק את ההיפך.

מתברר, שיש סתירה בין החלק הראשון-הרישא לחלק השני-הסיפא, וממילא יש צורך להבין את הסתירה.

עד עכשיו ענינו רק איך הגמרא יכולה לדייק מהמשנה דברים. עכשיו נחזור לשאלה ששאלנו לפני כן,  לפי מה הגמרא מחליטה איזה סוג תירוץ לענות?

למה כשיש מצב כזה של סתירה בין רישא לסיפא המשנה עונה לפעמים:

רישא דוקא סיפא לאו דוקא,

או: סיפא דוקא רישא אגב הסיפא,

או: אלא מהא ליכא למשמע מינה.

כדי לענות על כך נראה את הרש”י, בגמרא שבת דף קכא. דיבור המתחיל ‘אלא מהכא ליכא למישמע מיניה’.

אומר רש”י: דודאי מתניתין לאו כולה דווקא. אלא חדא מינייהו דווקא או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא. ולא ידעינן הי מינייהו דווקא דנגמר מיניה.

תרגום: ודאי המשנה לא כולה דווקא, אלא אחד מהם דווקא או הראש  או הסוף, ולמד השני אגב ההוא, ואין אנחנו יודעים איזה מהם דווקא שנלמד ממנו.

באם הבנתי נכון את הרש”י התשובה היא כך: לפעמים הגמרא ידעה שהרישא דווקא ולפעמים שהסיפא דווקא, וכשהגמרא לא ידעה כאיזה חלק לפסוק, היא אומרת: אלא מהא ליכא למשמע מינה.

דוגמא נוספת של גמרא המדברת בעניין זה ומרחיבה בדבריה.

הגמרא בנדרים דף עב. מרחיבה יותר בביאור התירוץ ‘אלא מהא ליכא למשמע מיניה’. הדגשנו את הקטע הרלוונטי.

תא שמע אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו ליתני נמי או שמע וגירש מדלא תני הכי שמע מינה גירושין כהקמה דמו.

אימא סיפא אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אין יכול להפר ואי אמרת גירושין כהקמה דמו ליתני נמי או שמע וגירש אלא מדלא קתני הכי שמע מינה גירושין כשתיקה דמו.

אלא מהא ליכא למשמע מיניה אי רישא דוקא נסיב סיפא משום רישא אי סיפא דוקא נסיב רישא משום סיפא.

הסבר: יש שתי אפשרויות לתרץ סתירה בין דיוקי משנה, או שהראש הוא הנכון והעיקרי שממנו צריך לדייק, או שהסוף נכתב כדי לדייק בו והראש נכתב אגב זה. ואין אנו יודעים באיזו אפשרות לבחור.